החלטה בתיק ס"ע 57020-03-11

1.         הסוגייה העומדת לפתחנו הינה שאלת סמכותו העניינית של בית הדין לדון בעילות מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבעים ובתביעה שכנגד שהגישו הנתבעים כנגד התובע.

2.         ואלו העובדות הצריכות לעניין:

3.         הנתבעת 1 היא משרד לחקירות פרטיות והנתבע 2 הוא בעל המניות של הנתבעת 1 ומנהלה.

4.         התובע הועסק אצל הנתבעת 1 כמתמחה בתחום החקירות הפרטיות מיום 15.10.2006 ועד ליום 10.12.2007.

5.         ביום 31.3.2011 הגיש התובע תביעתו נגד הנתבעים בעילות של פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה וכן בעילה לפי חוק איסור לשון הרע.

6.         מכתב התביעה עולה כי ביום 5.11.2007 נפצע התובע בתאונת דרכים, וכי על רקע זה הידרדרו היחסים בינו לבין הנתבעים ותנאיו בנתבעת 1 הורעו, עד שביום 8.12.2007 שיגר לנתבעת 1 על ידי בא כוחו מכתב הודעה על סיום יחסי עבודה עקב הרעת תנאים בו דרש לקבל פיצויי פיטורים. ביום 10.12.2007 נסתיימו יחסי העבודה בלא שהתובע קיבל פיצויי פיטורים.

7.         התובע סיים התמחותו בתחום החקירות הפרטיות במשרד אחר במרס 2010 ופנה לקבלת רשיון חוקר פרטי. מכתב התביעה עולה כי הרשיון המיוחל בושש לבוא וכשערך התובע בירור בעניין התברר לו כי הנתבע 2 שיגר ביום 5.7.2010 מכתב תלונה על התובע (נספח 4 לכתב התביעה, להלן: "מכתב התלונה"). מכתב זה, נטען, מהווה הוצאת לשון הרע כמשמעה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

8.         התובע טוען כי התלונה נדחתה בסופו של דבר, אולם פגעה בשמו הטוב ובכבודו, וכן פגעה באפשרויותיו להתמודד על תפקידים ציבוריים עתידיים בענף החקירות הפרטיות. בתמצית, נאמר כי מכתב התלונה עוסק בזימונו של התובע למתן עדות בבית המשפט בנוגע לחקירה שבה היה שותף בעבודתו אצל הנתבעים. המכתב האמור מפרט טענות כי התובע התחמק בתואנות שונות, יצר קשר ישירות עם הלקוח ובאת כוח וניהל מו"מ בנוגע לשכר טרחה בגין התייצבותו.

9.         ביום 2.6.2011 הגישו הנתבעים כתב הגנה וכן הגישו כתב תביעה שכנגד. כתב התביעה שכנגד כולל עילות של הפרת חוק עוולות מסחריות והפסד שכר טרחה, וכן עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

10.        במסגרת עילת לשון הרע טוענים (התובעים שכנגד) כי התובע (הנתבעת שכנגד) הוציא דיבתם כאשר בשיחה עם לקוחם גרם להם להצטייר כמי שמבקשים שכר גבוה מעבר למגיע להם. בכך פגם בשמם הטוב ובמוניטין שלהם.

11.        ביום 5.12.2011 התקיים דיון מוקדם במסגרתו העלה בית הדין בפני הצדדים את שאלת הסמכות העניינית לדון בעילות מכוח חוק איסור לשון הרע והצדדים התבקשו להעביר עמדתם בכתב בנושא.

12.        נעיר כבר עתה כי הצדדים התייחסו בעמדותיהם רק לעילות מכוח חוק איסור לשון הרע, הנוגעות לכתב התביעה - ולא לכתב התביעה שכנגד. חרף זאת, אין ספק כי נדרשו עמדותיהם גם ביחס לתביעה שכנגד (ר' החלטה מיום 5.12.2011). לפיכך, ידונו שתי הסוגיות.

13.        התובע טען כי לבית הדין הסמכות העניינית לדון בתביעה דנן. נטען כי בית הדין רשאי לדון בתביעה שעילתה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע בין עובד ומעביד לשעבר, בהסתמך על מבחני זהות הצדדים, זהות העילה ומבחן הקשר הסיבתי. להלן טעמיו:

א.         מכתב התלונה אשר מכוחו נטענה טענה לעילה לפי חוק איסור לשון הרע נכתב על ידי הנתבעים בכובעם כמעבידים.

ב.         העובדה כי יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נסתיימו זה כבר, אינה צריכה לשנות מסמכותו של בית הדין. נטען כי ניתן לגזור ולהקיש מהוראות סעיף 24 (א)(1ב) לעניין עוולה נזיקית של גרם הפרת חוזה, שכן גם שם מדובר בדרך כלל על אירועים שהתרחשו לאחר סיום יחסי עובד-מעביד.

ג.          הסמכות לא נגרעת גם בהיעדר יחסי עובד מעביד (למשל: במצב שבין נתבע  לצד ג') ולפיכך שורת ההגיון אינה מתיישבת עם מצב בו מחד גיסא מוענקת לבית הדין סמכות בין צדדים שכלל אין ולא היו ביניהם יחסי עובד-מעביד ומאידך גיסא נשללת ממנו הסמכות לדון בעילה שבין צדדים בתקופה שלאחר הפסקת יחסי עובד ומעביד.

ד.         פיצול הדיון יביא לחוסר יעילות.

14.        טענות הנתבעים:

א.         הפסיקה קבעה כי יש לפרש הוראות הנוגעות לסמכות בית הדין לעבודה פירוש מצמצם, בהיותו ערכאה בעל סמכות ייחודית המוציאה מסמכותם של בתי המשפט.